יאנוש מחזר אחרי דינה

יאנוש מחזר אחרי דינה

יאנוש עומד בחלון הבית המואר, ממש תוחב את הראש שלו פנימה. הצללית של יאנוש מצטיירת במשיכות מכחול דקות ומיואשות. דינה מתחבאת מאחורינו, גוש שמלוכד לרגע חם אחד. אנחנו מגינים עליה מיאנוש, מהאהבה שלו, מהפנים המעוותות שלו כשהוא צועק במבטא אינטלקטואלי : "אבל אני רוצה את דינה, תנו לי לדבר עם דינה!". הפנים של דינה לוהטות באדום מבויש. מזמן לא חיזר אחריה גבר בעצמה כזו, מוכן להיבלע בחושך למענה, מוכן להיחשף לעין כל בקלון זועק. זה מחמיא לה , זה מעורר בה משהו שהיא עדיין מזהה והיא צוחקת במבוכה, חושפת שיניים פניניות. דינה יפה מאוד.

יאנוש יושב בימים על ספסלים שצבעיהם דוהים ומתקלפים. הוא דרוך לאחור, ישיבתו אומרת כבוד. תמיד מחזיק בידיו ספר עב כרס, תמיד קורא בו. יש ליאנוש עיניים עבות זגוגית, מוגדלות מאחורי מסגרות המתכת הדקות שסוגרות עליהן. הוא מגרש תלתל סורר, משומן, מעל מצח חריג בגובהו.

המצח של יאנוש, זה מה שאני זוכר כילד. מין משטח פועם בורידים ירוקים, מדבר לבן, מרושת בנימים דקות, מסולע עצמות רקה שבריריות למראה. מתחת למצח הזה היה יאנוש: עיניים תוהות, גבות עבות, שזורות זו בזו, שיער. כשקרא לדינה היה המצח הזה נחרש קמטים, העיניים שלו נהיו מימיות והגבות שלו רטטו בכיוונים שונים, בלי שליטה.

"לך מפה, משוגע" - הייתה סבתא שלי, אמא של דינה, צועקת לעברו מבעד לחלון ומגיפה אותו. אבל אפילו יאנוש, שהיה באמת משוגע, היום אני מבין, אפילו הוא קלט, שיש בצעקה הזו יותר הזמנה מאשר גירוש. לכן, היה משריע את אפו על הזגוגית, הולך ונמוג מאחורי הערפלים שפלט מפה לוהט אל הקיפאון של השמשה. כך שנים.

בליל סדר אחד הלכנו לבית סבתי. שולחנות כבר היו מחוברים זה לזה מתחת למפות שסבתי הבהיקה, במו ידיה, בגיגיות גדולות. על כל שלוחן עמדו מצות ובקבוקי יין והחזירו אור ארגמני אל כלי זכוכית ופורצלן. אמי ואבי ניצבו דחויים בפינת החדר והשקיפו על הנעשה במבוכה המאפיינת זרים באירועים אינטימיים. אנשים לא אהובים היו. משפחתם דחתה אותם ואנחנו, ילדיהם, דחינו אותם. הם נאחזו זה בזה כניצולים וגם באותו הלילה : עיניים מושפלות אל חיק, ידיים ממוללות מפה או פלח לחם, לא מדברים כמעט, צולחים את הזמן בשפתיים חשוקות ובסנטרים זקורים.

זה היה ליל סדר לא נעים. סבי חלה ונטה להירדם בהשפעת התרופות. אל השולחן הסב בפיג'מה שכיסיה קרועים וריח של שינה טרופה עלה ממנה. את ההגדה קראנו בחטף, בלי להטעים ומיהרנו אל האוכל שחילקה לנו סבתי מתוך סירים מהבילים. כולם אכלו בשתיקה מורכנת, מלווה בצלילי לעיסה ובשקשוקי סכו"מים. אור צהוב נח על הכל ואנחנו הטלנו זה בזה צללים. לסבתי היה שעון קוקייה שקנה לה אבי בימים שבהם הכל היה אחרת. מדי מחצית השעה, גחה ציפור זעירה מדלתית עץ ומנתה את הזמן.

כשסבתי ודודותיי החלו לפנות את הכלים מהשולחן, קרא יאנוש אל דינה מהחלון וביקש שתצא אליו. הפעם לא אמרה סבתי מילה, אלא ניגשה וטרקה את תריסי העץ בפניו של הפולש. מבחוץ השמיע יאנוש יבבה, כשל כלב שזנבו נרמס. אחר כך היה שקט שהופר רק על ידי צלילי שטיפת הצלחות וניגובן במגבות בד מחורר.

עד שנפרצה הדלת ובפתח, כתפיו שחוחות וראשו נוגע לא נוגע במשקוף, עמד יאנוש.

הדלת - שני לווחי עץ וביניהם חלל מלא בנסורת - נעה על ציריה בחריקות מחאה. יאנוש לא שמע אותן. שערו, מדובלל מהגשם הטורדני שירד בחוץ, דבק למצח הלבן, כאילו מישהו צייר עליו בפחם עבה. מאחורי המשקפיים נצצו עיניו, כאילו היה בטוח שמשהו טוב עומד לקרות והציפייה גלשה ממנו ונקוותה מאחורי הזגוגיות. הפה שלו התעוות והידיים שלו פיסלו את דינה באוויר שעוד הריח ממזון ומזיעה קלה. הוא נהם את שמה וכל הנשים בחדר זעקו בבהלה לא מעושה. יאנוש היה ענק והכתפיים שלו מילאו את מוטת הדלת. הידיים שלו היו מגוידות והזרועות שלו משורגות שרירים.

יאנוש החל לחזר אחרי דינה, לפני כולנו, מצטט מתוך קפקא ומתוך פרויד ומתוך טולסטוי. בלילה הזה, הוא גייס לעזרתו את כל ענקי הרוח עבי הכרס, את כל הספרים שידע בלילות על הספסל שמתחת לפנס שבגן הציבורי. אחר כך החל לשיר אריות מתוך אופרות ואנחנו לא היינו שם, רק הוא ודינה היו שם. היינו בטוחים שהוא משוגע, לא הבנו מילה ממה שציטט בהתלהבות ואוזנינו היו ערלות לשירה שבקעה מן החזה הרחב שלו.

אמי אמרה : "לך מפה, יאנוש, דינה עייפה" וכולנו הבטנו בה בהפתעה. היא לא אמרה דבר כל אותו הערב. עכשיו עמדה ממקומה, התמתחה מלוא קומתה הזעירה מול יאנוש ונעצה בו עיניים ירוקות, נוטות לחום. השיער שלה נפל ברעמה קצוצה על צווארה. יאנוש התבלבל והביט בה כפי שמביטים בחרק מפתיע. הידיים שלו התעוותו ביתר שאת והתוו לוליינים אלימים בחדר שאווירתו הסמיכה והתעבתה. אמי התקרבה אליו והביטה כלפי מעלה, אל תוך עיניו :

"לך, יאנוש" - אמרה ברכות - "דינה תראה אותך מחר".

גופו של יאנוש התרפה וכאילו הצטמק. כתפיו נשמטו וזגוגיות המשקפיים שלו התערפלו. הוא הסיר אותם וחשף עיניים ענקיות, מפלבלות בתכלת. קינח את זגוגיות המשקפיים ביסודיות, גזרה אחרי גזרה, בכנף חולצה משובצת ששלף ממכנסיו. הוא שכח להשיבה למקומה כששב והרכיב את המשקפיים על אפו.

"אבל אני רוצה רק לדבר איתה" - אמר בנמיכות רוח - "אני רוצה רק לומר לה שאני אוהב אותה ושתתחתן אתי".

אמי הנהנה בהבנה : "אבל זה לא הזמן. עכשיו אתה מוכרח ללכת. פסח, ליל הסדר ואתה מפריע".

הוא הנהן במסכנות והחל לסגת לאחור בהליכה סרטנית, כמו חושש לחשוף את עצמו אל העוינות שבחדר.

כל אותה העת, עמדה דינה בפתח המטבח, משותקת. מבלי משים, היטיבה את שערה והידקה את הסינר המשובץ שחגרה למותניה הצרות. מבלי משים, משכה בחולצה הדקה שחיטבה בה את שדיה, או יישרה גרב ניילון על רגל חומה, ארכנית.

יאנוש גמע את המראות האלה בשקיקה.

אמי אמרה : "להתראות, יאנוש" בסופיות שלא הותירה מקום לערעור. גם יאנוש נראה כמקבל עליו את הדין.

ואז אמרה דינה : "יאנוש, חכה, אני אבוא איתך". היא פשטה את הסינר, כידרה אותו והטיחה אותו בנו ובשולחן שלנו. הלכה ונעמדה לצידו של יאנוש, כמתגרה ושילבה יד מתוחה בידו. יאנוש לא זז, פוחד להתעורר. אמי הרשיפה מבט לעבר אחותה, סובבה את גבה בהפגנתיות והתיישבה חזרה בכיסאה. יאנוש צעד צעד מהוסס אחד לכיוון הדלת ודינה החרתה החזיקה אחריו כלא מאמינה. בסוף נבלעו שניהם בחשכה מרוטשת הברקים שבחוץ והותירו את הדלת פתוחה למחצה אל הגשם הדקיק ואל ריח האוזון שחלחל בבית ובנו.

בבת אחת התחילו כל המבוגרים לדבר ובבת אחת חדלו. סבי נחר נחירות שמוטות סנטר והשערות הלבנות שעל חזהו רטטו. סבתי כיסתה אותו בשמיכת צמר ישנה והתיישבה לצידו, פוכרת את ידיה בחוסר אונים. דוד אחד שלי כעכע בבאס, כמתכונן לומר דבר מה, התחרט ושקע גם הוא אל תוך עצמו. הם התבוננו באבי, שהיה המבוגר והמנוסה שבהם, אבל גם הוא שתק.

כך ישבו כולם זמן מה.

אבי ניגש אל החלון, קרע לרווחה את דלתות התריסים ואימץ את עיניו החוצה. החשיכה הייתה מוחלטת. פנסי הרחוב היו רחוקים מדי והאור הקלוש בחדר הגיע בקושי לפינותיו.

ככה ישבנו כולנו, נים ולא נים, צלחות ריקות למחצה לפנינו ומגבות בד מקומטות ומוכתמות, איים בים של פירורי מצה.

"עקשנית" - אמרה סבתי ואמי הנהנה ושקעה בשרעפים. מדי פעם קם מישהו והביא לסבתי כוס מים שהיא טבלה בהם שפתיים ולחלחה אותן בלשון מוקרמת בלבן.

"אולי נקרא למשטרה" - אמר דוד אחר שלי אבל ידענו שאף אחד לא יעשה את זה. דינה התגרשה כשהייתה צעירה מאוד, בעלה נטש אותה. היא נחבאה אצל הוריה, סבי וסבתי, מטפלת בהם ובבית ובכל אחיה ואחיותיה שעדיין גרו שם. היא שטפה רצפות והדיחה כלים. בערבים ישבה, רגליה משוכלות, במרפסת הבית והשקיפה אל הרחוב, מעשנת בשרשרת עצבנית. היה לה המבט המת של מי שמביט פנימה ואחורה כל הזמן. אותה השתדלנו שלא להרגיז ואת בעלה לשעבר כינינו בפניה ושלא בפניה בכינויי גנאי קשים.

בהתחלה עוד ניסתה לחיות. היא גידלה בן ובת בבית סבי וסבתי. כשמתה בתה מסרטן הדם נשבר משהו באשה הצעירה והיפה הזו. היא שלחה את בנה למשפחה מאמצת בקיבוץ ומצאה עבודה בבית חולים לחולים סופניים. שם בילתה את מרבית שעותיה. לעתים נהגה לישון, בין משמרות, במיטה שבה נפטר מישהו דקות ספורות קודם לכן, או להשתרע על שולחן ניתוחים, ליד אספלניות מדממות ונתחי איברים בדליים העולים על גדותיהם. בערב חזרה אל בית סבי וסבתי, שם היה לה חדרון זעיר, קיטון לחפציה ומיטה נזירית. מאז גירושיה לא הייתה עם גבר.

עכשיו נעלמה בחושך עם יאנוש המשוגע, האלים, שקרא ספרים על ספסלים בגן הציבורי בחשכה. לא ידענו מה הוא עשוי לעולל לה.

"אישה יפה זה רק בעיות" - אמר מישהו והמיה של הסכמה חלפה בחדר.

"מסכנה" - אמרה דודה אחרת ונאנחה ובמילה הזאת היו מקופלים כל חייה הנובלים של דינה.

היה חם והגברים מחו זיעה במטפחות ופשטו את חולצות הבד הסינתטי המרשרשות והלחות, נותרים בגופיות. מישהו הדליק רדיו וכיבה אותו שוב. דחסנו סמרטוטים אל פינת החלון, סופגים מים שהחלו לחלחל בין משקופי העץ.

"היא לא אותו דבר מאז שסימה מתה" - אמרה סבתי בקול חלול ומונוטוני. אף אחד לא הזכיר את עוזי, הבן של דינה, הבן דודה, החבר שלי, שאומץ בקיבוץ לבלי שוב. אף אחד לא חשב שדינה עצובה גם בגללו. אף אחד לא חשב שאולי היא בודדה, מתגעגעת אליו, אל הבת שלה שמתה, אפילו אל בעלה שעזב אותה בלי סיבה, באמצע כל האושר הזה.

אמא הביאה קפה גרגירי ומהביל בספלונים זעירים. כל אחד גחן ולקח לו ספלון וגמע ממנו בקולות צקצוק שפתיים ומחיית לשון.

"מה לעשות" - המשיכה סבתא שלי ומרטה בקצה השמלה שלה - "הלכה עם המשוגע הזה. מה חסר לה, יש לה ילד יפה, חכם, יש לה בית, יש לה עבודה מסודרת."

אמי התיזה בה מבט ושבה והרכינה את ראשה. גבי, דודי, אמר : "זה לא הכל בחיים".

"מה לא הכל בחיים" - התפרצה סבתי כלפיו, מקרבת אליו עיניים בוערות באיום - "מה לך יש בחיים ? יש לך אישה, יש לך ילדים, יש לך בית ? כמעט בן שלושים וכמו ילד, לא עובד, חי על חשבונו של הזקן הזה, מוצץ לו את הדם ..."

דודי קם ממקומו, עוקף את השולחן, נעמד מול סבתי ואחר כך, כאילו שינה את דעתו, יצא מן הבית, טורק את הדלת בזעם.

"גם אני צריך ללכת" - אמר אחיו הצעיר במבוכה - "חברים מחכים לי, אנחנו הולכים לבלות, הולכים ..."

הוא לא סיים את המשפט, רק יצא מן הבית, כמעט בריצה.

אמא הביטה בכוסות הקפה המיותמות ולגמה משלה. היא מזגה לאבי עוד קפה, נמנעת מלהביט בו.

"לא עובד, הרג את הזקן הזה, הרס לו את החיים" - חזרה סבתי בקול קשה. אמי הניעה ראש בהסכמה.

אבא שלי אמר : "צריך לצבוע את האלומיניום פה, הכל חלוד. אני יכול לעשות את זה בשבת".

אף אחד לא ענה לו. מישהו חבט בשתי ידיים ביתוש והתבונן בעיון בתוצאה המעוכה.

"קשה להיות בודדה" - אמרה עליזה פתאום - "אין לה אף אחד וסימה שמתה והיא בלי עוזי ..."

"גם אני לבד" - אמרה נצחיה בהתרסה.

"אני מקווה שלא תעשה שטויות" - אמר אבי - "זה מטורף היאנוש הזה".

"הוא אוהב אותה" - אמרה עליזה - "הוא לא יעשה לה כלום".

"הכי גרוע זה כשאוהבים" - אמרה אמא שלי - "אז עושים את הפשעים הכי נוראים" - היא זינקה ממקומה ומיהרה למטבח לנגב במטלית רטובה כתם קפה משמלתה.

אבא שלי שוב קם ממקומו וטלטל מטה ומעלה את ידיות התריסים. "תפסיק כבר" - צלפה בו אמי והוא התיישב מבויש.

"מאוחר" - אמרה נצחיה - "אולי אנחנו צריכים לצאת ולחפש את דינה".

"היא תחזור" - אמרה אמי, משפשפת במרץ את הכתם הסרבני - "אין לה לאן ללכת ממילא. הוא גר עם האמא שלו בחדר אחד. היא משגיחה עליו בשבע עיניים. יש ביניהם משהו קצת לא בריא, אני חושבת, לא פלא שהוא יצא ככה".

"אלוהים, מה שהשכנים כבר ימציאו" - נאנחה סבתא שלי - "הסיפורים שיהיו על שניהם, לבד, בליל הסדר, בגן ..."

"הוא בחור טוב, מסכן, לא מסוגל לנגוע בזבוב, לא מסוכן, מי יאמין שהם עשו משהו, מה הוא כבר יכול לעשות ?" - עליזה צוחקת, חושפת שיניים סוסיות ומנערת רעמה מאובנת של שיער זהוב.

כולם צוחקים קצת למחשבה ואחר כך מרצינים. דינה עדיין לא חזרה, שם בחוץ, עם יאנוש.

"יש עוגיות בקמח סוכר ועוגיות בדבש" - אמרה סבתא שלי בקול חלוש והחוותה בעייפות לעבר המטבח. אמי ועליזה נבלעו בפתחו ושבו עם שתי קערות גדולות ובהן צפו עוגיות משולשות באגם צהבהב.

"אני בכל זאת חושבת שצריך לצאת ולחפש אותה" - אומרת נצחיה. יש ערגה בקול שלה.

"בואו נתחיל לפנות כאן" - אמרה לנו אמא, לי ולאחות שלי. אנחנו עוזרים לה לשאת כלים וצלחות ומפיות אל המטבח ועורמים שם הכל בערימה גדולה. אמא מפשילה שרוולים, חוגרת סינר ומתחילה לשטוף, ביעילות מרוסנת, את שרידי הערב.

"אמא" - אני אומר לה - "לא שרנו שירי פסח"

היא שוטפת את הכלים ביתר מרץ ומנגבת אותם במגבת בד משובצת.

"אמא" - אני מנדנד - "זה לא אותו הדבר בלי לשיר". אני משתתף בשירה בקול גדול, כששרים.

"טוב, אנחנו נלך, אני חושבת" - אני שומע את עליזה אומרת מהחדר השני. לנצחיה אין לאן ללכת, היא גרה עם סבי וסבתי.

"אמא" - אני אומר, מבוהל משום מה - "גבי הלך ואיציק ועכשיו גם עליזה הולכת ! אף אחד לא נשאר!"

אמא חדלה לשטוף כלים, רוכנת אליי ופורעת את שערי ביד רטובה ומסובנת.

אני מרגיש זרמים של מים שצורבים את עיניי ועוצם אותן ופוקח אותן. עכשיו אני ממש בוכה והבכי שלי הולך ומתגבר, אני גועה בו והוא גואה בי ומטלטל את כל גופי במחאה ואני מוחה בגב יד את אפי. אחותי, קטנה ממני, פורשת לפינת המטבח, כורעת בה ברך ובוכה גם היא בשקט.

אמא עומדת וידיה באוויר, נוטפות, מביטה בנו בחוסר אונים, בפחד. היא מנסה לומר משהו אבל יוצא לה רק "לא לבכות, ילדים" לא משכנע. אבא שלי בא מהחדר הסמוך, נשען בכתף חשופה ושזופה על המשקוף ועל פניו הבעה עצובה ורחוקה.

"למה הם בוכים ?" - הוא שואל אבל לא מכוון את שאלתו אל מישהו באופן מיוחד.

"בגלל שלא שרנו שירי פסח" - אומרת אמא בקול חנוק.

אבא כורע ונוטל אותי בין שתי ידיו. הוא מתחיל לשיר בניגון מרוקני חדגוני עד שאני משתתק ומאזין לו. ככה הוא שר כמה שירים מתוך ההגדה ואני מצטרף אליו בקול דומע וצפצפני ואמא נפנית חזרה אל הכלים שלה וסימה מאזינה לנו בשקט עכברי.

אבא אוחז את כף ידי בכף ידו הגדולה והחמה ומוליך אותי חזרה אל השולחן, מזמר כל הזמן ומעודד אותי להצטרף אליו. רק אני והוא שרים, בקול נמוך, כדי לא להעיר את סבא. אחותי יושבת על ברכיו של אבא, ראשה נוגע בשפמו ונשמט לה על חזה, עיניה נעצמות.

"טוב, אנחנו נזוז" - אמרה עליזה עוד פעם. היא קמה ויישרה שמלה שהייתה פעם חגיגית וביקשה להקיף את השולחן כשהדלת נפתחה ופנימה נכנסה דינה. רגע ממושך עמדה על המפתן, כשהגשם מצליף בגבה ובנו, בחדר פנימה. אחר כך סגרה יד נעלמה את הדלת מאחוריה.

דינה הייתה רטובה כולה, שיערה במחלפות דולפות, בגדיה עיסה מימית והיא יחפה. היא הלכה לעבר אחד הכיסאות וישבה בו, שלולית של מים נקווית מתחתיה. אמי יצאה מן המטבח והביטה בה בעיניים קמות.

"איפה הייתם ?" - אמרה סבתי

דינה משכה בכתפיה : "הלכנו בגן הציבורי. הלכנו הרבה. הוא דיבר אליי. הוא יודע לדבר יפה, כמו ג'נטלמן. הוא גם חכם ומשכיל ודובר שש שפות".

"הוא לא בשבילך" - קטעה אותה סבתי בגסות - "לא חסרים לנו משוגעים במשפחה".

דינה נרעדה : "הוא לא משוגע בכלל, אל תקראי לו ככה."

אמי הגישה לה קפה וסבתי חזרה ורטנה : "הוא לא בשבילך, דונה, תשכחי ממנו עוד הערב".

דינה לגמה מהקפה ועצמה את עיניה בתענוג. אחר כך פקחה אותן, גדולות וירוקות ואמרה: "נראה, נראה. נראה מה יהיה".

סבתי נאנקה בייאוש ופטרה את דינה בתנועת יד מבטלת : "כמו שבחרת את הראשון שלך, ככה תבחרי גם את השני. לא יוצלחים אחד אחד. רק צרות וכאב לב יביאו לך."

ואמא שלי אמרה : "בואו, ילדים, נלך הביתה. זו שיחה למבוגרים" והעיפה מבט מתרה בנוכחים.

"שימי אותם לישון בחדר השני" - אמרה דינה - "לפעמים גם מבוגרים צריכים לדבר".

"מה יש לדבר" - חרחרה אמי בבוז - "כל אחד מבשל את הדייסה שלו. אם את יוצאת עם אחד כזה, את מכינה לעצמך את המזל הרע ואת חוסר האושר שיבוא לאחר מכן. רק אל תבואי בתלונות שלא אמרנו לך."

"אף פעם לא באתי אליכם בשום עניין" - אמרה דינה - "בטח לא בתלונות ולא שלא היה לי על מה להתלונן".

"מה עכשיו?" - שאלה עליזה, עדיין בדרכה לצאת - "מה החלטת?"

"מה יש להחליט אחרי ערב אחד ?" - התריסה דינה

"תמשיכי לצאת איתו ?" - שאלה נצחיה

"אני חושבת שכן" - אמרה דינה - "היה לי נעים ומעניין הערב. הוא אדם מקסים ולא אכפת לי בכלל איך שהוא נראה."

"הוא משוגע !" - חרקה סבתי מפינתה - "ואת יותר משוגעת ממנו אם את חושבת להמשיך לצאת איתו. בכל אופן, איתנו לא יהיה לך שום קשר. קחי את כל הדברים שלך ושלא נראה אותך יותר אם ככה את מתכוונת לבייש את השם שלנו."

דינה נרעדה, כוססת את שפתה העליונה כדי להמנע מבכי : "לא היית מדברת ככה אם אבא היה ער" - נשנקה.

"שמעת אותי ?" - צלפה בה סבתי, משתעלת ותומכת בחזה במחווה של מוות מתקרב - "תמצאי לך מקום אחר וממחר !"
ממרחק שמענו קול גברי מסתלסל באריות מתוך אופרות. הקול הלך והתקרב עד שהציף את כל החדר ואז נקש יאנוש על התריסים וקרא : "דינה, אפשר לומר לך עוד משהו ?"

ושוב : "דינה, תוכלי לצאת לרגע, בבקשה ?" ונקישה.

דינה קמה למחצה ממקומה, נתמכת בידיה במשענות הכורסא.

"דינה ?" - אמר קולו המופתע של יאנוש ומשהו מהעלגות הישנה, מהגמגום, פלש אליו - "את שומעת אותי, את שם ?"

סבתי הביטה בדינה במבט מצמית. דינה קמה ועשתה מספר צעדים לעבר הדלת, פושטת יד לפתוח אותה, פיה פעור לענות, ללא הגה, באלם. אחר כך עצמה את עיניה ואת פיה וככה עמדה קפואה זמן מה.

"דינה" - לעלע יאנוש - "אני אוהב אותך, תמיד אהבתי אותך, אל תתאכזרי אליי, אני רק רוצה לומר לך משהו קטן אחד, שנייה מחייך, דקה אחת" - היתה הפוגה ואז - "אני מכבד אותך מאוד. אפשר לדבר מהחלון, אינך חייבת לצאת".

שני יובלי דמעות התערבבו בגשם שעל פני דינה. היא חזרה אל מושבה, קרסה אל תוכו וטמנה את פניה בשתי ידיים נואשות.

באנחה כבדה, התרוממה סבתי ממקומה וניגשה אל החלון. היא נשענה על משקופי העץ הרטובים ומבעד לתריסים המוגפים :

"לך מפה" - צעקה - "לך מפה, משוגע".