הרומן שלי עם ישו

 

Sam Vaknin

 

Back to Table of Contents

 

 

Download Free Anthologies

 

Poetry of Healing and Abuse

 

Journal of a Narcissist

 

Malignant Self Love Narcissism Revisited

 

After the Rain How the West Lost the East

 

A World in Conflict and Transition

 

Philosophical Musings and Essays

 

 

בקיטון שלי יצאתי לאט מדעתי. צינורות קשקשו במטבחון, פלטו בגרגור מים חומים במקלחת, רק באסלה היתה שקיפות נסבלת. מיטת עץ מכוערת, סתורת שמיכות צמר, מילאה את חלל החדרון. כדור של מצעים מנומרים כתמי רוק זקנים.

מהחלון שלי ראיתי עוד חלון. זו היתה דירת החברה בג'נבה. בדידות ושקט התגבשו בה לנוכחות פיסית מאיימת. בבקרים של סופי השבוע יצאתי לצעדות ארוכות : לאורך האגם עד לגבעות, עד לבתי העשירים, חזרה דרך המעגנים וברחובות הרובע העני שמאחורי מלון ה-"נוגה הילטון". כששבתי מהן, היתה הדירה קטנה עוד יותר, שולחן העץ הסטנדרדי, הכסאות, הבגדים שלי שמוטלים עליהם, הטלפון המחובר למונה, הטלוויזיה בצרפתית ובגרמנית, שלא הבנתי.

פעם בשבוע, בימי שני בבוקר, באה אישה לנקות. רגליה היו נתונות בגרבונים שקופים והיא הדיפה ריח של זיעה מעורבת בחומרי חיטוי חזקים. השיער שלה היה אסוף בגומי גס, היא לא ענדה תכשיטים, זגוגיות משקפיה היו בגון החלב. לפעמים באה עם בעלה שסחב אחריה דלי ובו כלי ניקוי. לרוב הגיעה לבדה ובקושי בירכה אותי לשלום. כשהגיעה כבר הייתי חנוט בחליפה ומעונב והנעליים תמיד הבהיקו מצחצוח. היא גם כיבסה וגיהצה לי.

לא רציתי למות.

הלכתי לבניין האו"ם, שבו פגשתי פקיד בכיר, לבוש בבגדים אזרחיים. מהמשרד הפינתי הלא גדול שלו, אפשר היה להשקיף על צומת שבה התנהלו עבודות ציבוריות. אבל הגב שלו היה מופנה אל החלון. הוא שמע דברים שעליהם עשיתי חזרות בחדר והפנה אותי אל מנזר בקצה השני של העיר (נתן לי שם).

חזרתי ברגל בדרך ארוכה ומדי פעם התעכבתי להביט באגם ובפרחים ובזרים שמילאו את העיר. זו היתה שעת ערב ולמרות זאת העיר נראתה לי מסבירת פנים ומרווחת. הכל היה סגור, למעט כמה מסעדות ואני הלכתי לארוחת ערב עם סוחר בנפט מלונדון. כל הארוחה אמר לי : "אתה נשמע כמו מי שחייו מאחוריו וזה לא נכון, אתה צעיר." אני אכלתי מה שתמיד אכלתי בג'נבה, קוקטייל חסילונים ברוטב אלף האיים. "חיי באמת מאחוריי" אמרתי לו בין נגיסות "אבל זה לא בהכרח דבר רע". הוא שתק וגישש במזלג בין שרידי הארוחה שלו. הוא ידע שהוא מבוגר מכדי להטיף לי.

למחרת הלכתי אל המנזר וצעיר באימונית בא אל השער והתבונן בי בפתיעה. כששמע מי שלח אותי, התרכך וישבנו במסדרון. הוא סיפר לי על המסדר : הם לומדים שנים, אחר כך מקדישים שנים מחייהם לארצות רחוקות ועניות, יש מחוייבות, נודרים נדרים. אמרתי לו שממילא אין לי חיי מין והוא נראה אולי השים עצמו כמאמין לי.

ג'ין התקשר אליי. הגיעו ספרים חדשים לחנות שלו. שמה ביליתי את סופי השבוע בקריאה, בצחוקים, בלאכול סלטים מהמסעדה הסמוכה. אנשים באו והלכו ובערב מנה ג'ין את ההכנסות, רשם אותן בספר הקופה ונעל את החנות. לפעמים הלכנו לאחר מכן לבית קפה. לרוב הלכתי לדירה שלי וחיכיתי ליום שני.

ג'ין הציע לי קפה ואמר : "תשאר הערב."

כשהלך הקונה האחרון, הוא נעל את החנות, כרגיל, אבל משם הלכנו להשתכר. זה היה היום האחרון. ג'ין הפסיד בחנות הרבה כסף שלו ושל אחרים. הוא טיפס לדירה שלי שיכור ובכה כל הלילה עד שנרדמתי. בבוקר כבר לא היה שם.

ככה התמעטו האפשרויות. מזג האוויר התקדר. שום מבט לא הצליח לפלח את מפלי המים על זגוגית החלון. ישבתי בין טלאים של אור וצל, לבוש במעיל העבה שלי כדי להתחמם. או ששכבתי במיטה בלבוש מלא מתחת לשמיכות.

 

 

 

 

 

 

מהארץ באו אנשים. הם גרו אצלי ואכלו ופגשו אנשים אחרים ואחר כך חזרו. כשנסעתי לחופשה לארץ, עיתונאי אחד סירב לראיין אותי : "הוא כבר לא סיפור, סוס מת" אמר. בסיוטים שלי נרקבו והתנפחו גוויות חיוורות של סוסים ודם שחור פרץ מהן, כמו דיו.

 

בחורף שוב הלכתי אל המנזר.

"אתה חייב לראות את האור, לראות את ישו" אמר הנזיר הצעיר, אבל אני הייתי מוכן עם תשובה ואמרתי לו שיש הרבה דרכים להגיע אל המושיע. זה מצא חן בעיניו והוא גלגל את המילים על לשונו. הוא הבטיח לסדר לי פגישה בציריך.

 

זה היה לפני הרבה שנים. אני זוכר משהו שייתכן שהיה חלום, קטע מסרט, סיפור מוצלח. אני זוכר שאני יורד מרכבת, מבוסס בשלג, בשביל לא מפולס ומגיע לפנימייה של ילדים. מנהלת המקום מראה לי את החדרים בגאווה. באמת, יש בהם אור וילדים בפיג'מות פרחוניות וצעצועי עץ גדולים בצבעים מבהיקים על מדפים מעל לכל מיטה.

אני לא יכול לזכור אם לא הייתי שם. רק שבבוקר הגעתי לציריך וטיפסתי על גבעה ליד תחנת הרכבת אל בנין משרדים. צלצלתי ופתחו לי את הדלת והמתנתי במבואה עד שהובילו אותי למשרדיו של ראש המסדר.

הפנים שלו שפעו נדיבות, ללא פתיות. השולחן שלו היה נקי ומאורגן, מאחורי גבו ספרים. חלון מוארך הטיל אור. ידעתי שאני במבחן, אבל לא את החוקים. הוא שאל למה אני רוצה להצטרף אל המסדר. הוא לקח אותי למטה אל חדרי המצטרפים החדשים. הוא הראה לי את דרגשי העץ, את ארוניות המתכת, את בגדי הצמר הגסים. הוא סיפר לי על סיגופים ועל תפילות ליליות ממושכות. הוא הכיר לי כמה מפרחי הנזירים. הם נראו חסונים ומאושרים והוא חייך כשאמרתי לו את זה. היינו בקומת המרתף ומעלינו הדהדה המולה משרדית.

"יש לנו אורחים" הסביר ופתאום, כאילו רק עלה בדעתו "אכלת כבר ?"

במסדרון ארוך, מוקפים בצנרת חמה, הלכנו לעבר זוג דלתות עץ כבדות. הוא הדף אותן מלפניו במאמץ והצטודד.

כשנכנס אחריי, קמו עשרות אנשי כנסייה בגלימות סגולות ואדומות ובכיפות אדומות וסגולות ממקומם. הם המתינו עד שהוא אמר : "יש לנו אורח יהודי, מישראל" הוא שתק מעט, כחוכך בדעתו : "אנחנו נאכל לאחר שהוא יברך על המזון. בעברית."

רחש עבר באולם. הוא שם כף יד פרושה על שכמותיי והדף אותי מעט. כולם שילבו כפות ידיים והשעינו עליהם מצח, ים ססגוני של כיפות.

לאט לאט, גם כי לא זכרתי וגם בגלל המעמד, השמעתי את המילים. הן היו זרות באולם האבן הזה, בין שולחנות העץ המאסיביים, ניתזות מקערות החימר, מהמזלגות הגסים, ממפות הכותנה. ישו גדול בצבעי חום, טפטף דם מהצלב אל כוך ובו בערו נרות.

כשסיימתי לברך, הוליך אותי ראש המסדר והושיב אותי בקצה שולחן ושם לפניי קערית ובה מרק דלוח. נתן בידי כף עץ והלך לשבת במקום אחר. אכלתי בראש מורכן, שותק כמו כולם, ענו כמו כולם.

כשהסתיימה הארוחה, הצטרפתי אל ראש המסדר ואל עוד כמה אורחים והלכנו בחזרה למשרדיו. הוא הסביר להם בגאווה שאני רוצה להתנזר. הם לא נראו מרוצים. אחד מהם שאל איך נגלה לי ישו. עניתי שישו לא נגלה לי. אב המסדר חייך בשביעות רצון. "הוא לא משקר" אמר "גם כשזה משתלם לשקר, הוא לא משקר. הוא תמים." "ייתכן שהוא לא משקר כי זה מה שמשתלם." אמר אחד מהם בכובד ראש.

 

מחלונות הרכבת שבחזרה נשקף רצף של אורות. חלפתי על גשרים ועמודי חשמל ובכבישים נטושים, מוארים בלבן. הרכבת נכנסה לתחנה המקורה של ג'נבה ואני צאתי ממנה אל הדרכים היורדות ואל הדרכים המטפסות ואל הדרכים הישרות שהובילו אל הדירה שלי. הלכתי בין הצללים שהטילו פנסי הרחוב, נשטף בזוהר הצהוב שלהם, מביט אל החלונות המוגפים, המוולנים, בחלונות הראווה המסודרים. מדי פעם בעטתי בחלוקי חצץ.

בפתח הבנין שלי, החלטתי לא לעלות. לא יכולתי להתעמת עם חדר המדרגות, להתמודד עם השטיחונים לניקוי הרגליים שלפני כל דלת ועם העציצים השווייצריים הסמליים. מצד שני, לא להדליק את האור פירושו היה להסתכן בנפילה, או בכניסה אל הדירה הלא נכונה (חשדתי שכל המפתחות זהים), אל חייו המופתעים של מישהו אחר. בקושי חייתי את החיים שלי, אז איך

מכל הסיבות האלה, פניתי שמאלה, אל הגן הציבורי, דרך החצר הפנימית ואל רחוב הטבעת המופרד במעקה מן המים. באגם היו זהרורי כסף וסירות שהתנודדו על גלים לגמרי מופשטים. הלבנה השתברה בהן. עצים השתפלו באפלה אל פני המים ומהגבעות עלה אד. הקפתי את כל האגם מתיישב מדי פעם על ספסלי עץ נטושים ולחים. בקצה, במקום שהאגם נפרד מהדרך והגבעה ממתינה שמה היססתי לרגע, אבל רק לרגע. במשנה מרץ התחלתי לטפס בדרך הגדושה זרדים ועלי שלכת, בוטש בקרקע הבוצית, במצע העשיר, בועט בבלוטים שצנחו בבשלות מענפיהם.

קצת לפני ביתו של דאדלי טירה צרפתית מימי הביניים עצרתי והתבוננתי בקווי המתאר המתריסים. דאדלי בנה בפנים, מאחורי השער, בקתת קיץ קטנה על יובל המים. שמה התארחתי ושוחחנו על כל מיני נושאים מדעיים שלא אני ולא הוא הבנו בהם. אבל להכנס בלי הזמנה זה אחרת.

טירות באור הירח יותר קסומות מהרגיל. הן נוטלות את הנשימה, מטיחות אותה בחזרה עד שלפעמים היא מתרסקת.

כלב נבח ויילל. הצליל היה נכון, כאילו מישהו ביים אותו. גל של מלאות עבר בי, של שלמות, של הכלה מאושרת.

מתוך כל האפשרויות שעמדו בפניי, העדפתי לרדת בדרך שבה באתי, בועט בדיוק באותן אבני חצץ, שף את עקבותיי, מעלים את נוכחותי בהדרגה. ככל שעבר הזמן והלילה הווריד, התקרבתי אל הדירה שלי. אני אגיע אל הספרים ואל אוספי המסמכים. אני אלגום כוס מים עכורים מאבן. אנשום פנימה אוויר מעופש מהשטיח. בטלוויזיה ייתכן שאאזין לתוכנית אירוח בגרמנית כבדת ניב. יכול להיות ששכן נרגז ידפוק בידיים עירומות על הקיר שלו, שהוא גם הקיר שלי. מצד שני, יכול להיות, שהדבר הכי נורא שיקרה זה שהמנקה תגיע.

בבית, כמעט בוקר, כמעט אופק כחול, פרמתי באצבעות רוטטות את לשונה של מעטפה.

אב המסדר הודיע לי להתכונן לצאת בשבוע שלאחר מכן לבוסטון, שם ממתינים לי לשיחה חשובה. ההתרשמות ממני הינה חיובית בהחלט. מניעיי נראים כנים.