מטבחים

 

Sam Vaknin

 

Back to Table of Contents

 

 

Download Free Anthologies

 

Poetry of Healing and Abuse

 

Journal of a Narcissist

 

Malignant Self Love Narcissism Revisited

 

After the Rain How the West Lost the East

 

A World in Conflict and Transition

 

Philosophical Musings and Essays

 

 

בלילה קמתי ובלי שיעול, בלי מחנק, או נשימה כבדה, ירקתי דם. מילאתי את הפה במים, מבקש לשטוף אותו משרידי הארוחה הסינית של אמש. כשפלטתי אותם לכיור, יצאו מדממים וזלגו בצמיגות לאורך הדפנות הלבנות. זה קרה רק פעם אחת (כששוב מילאתי מים ופלטתי, יצאו מפי צלולים). זמן מה עמדתי בחשיכה ואחר כך חזרתי לישון.

בבוקר, כשקמתי, דבקו כתמים קרושים באריחי החרסינה המתכלים. הסרתי אותם בקלות במטלית לחה. חלטתי מים ומזגתי קפה מדוד לכוס. בהיתי באדים שהיתמרו אל הזגוגיות השרוטות של משקפיי.

 

בצבא, היה לי תרמיל בצבע חום חיוור, מנומר בכתמים שומניים, שרוט, גדוש עד לתפרים. גררתי אותו בשביל שנאבק במדבר שמסביבו עד לשער המחנה. רב"ט פוזל הביט באישור הכניסה שלי ושקע בחירגון שקדם למעשה. באצבע עצלה החווה לעבר בנייני המפקדה שהצהיבו בין שיחים כמושים ושלטים כחולים, מחודדי קצה.

בקורס החובשים, בשעה הזו, התייצבנו למסדר שלנו : יוליאן בעירום מלא, ענקי, קסדה מדולדלת על ראשו. אני נבחתי פקודות בגרמנית וכולם טפחו בגאווה על סרטי זרוע מנייר. היתה גאוות יחידה, היו סמלי יחידה, צלבים ונשרים, מצעדים ומקצבים, מסדרי נוכחות שמיים, חצי שעה לפני הדבר האמיתי. אני הייתי האידיאולוג, ההיסטוריון, מורה הדרך, האנציקלופדיה. אחרים היו המפקדים, שיזמו מאבקי כוח והשתתפו בהם. פעם הפשיטו אותי לגמרי ואמרו לתרגל בי מה שלמדנו בקורס. פעם למדו ממני את מקצב הצעידה ואיך לצייר את הסמל בצורה הנכונה.

כשנתפסתי, נשפטתי, הודחתי ונשלחתי אל ארץ גזירה, אל גלות קולינארית, אל המטבח של כנף 10.

 

המטבח הזה היה ידוע לשמצה : אי השדים של הצבא, יחידה שבה רוכזו כל הנפלטים והמסוכנים והעבריינים הכוחניים מכל המסגרות. במדבר, לא רחוק מהים, סמוך למכתש התרסקות של איזה מטאוריט - בתפאורה ההזויה הזו קנינו מצרכים, ערכנו חשבונות, בישלנו מעדנים בצרפתית בסירים ענקיים. מפקד המטבח, סרן, טס לחיפה בכל סופשבוע במטוס פרטי. בהסכם השלום הסגירה המדינה את השטח שעליו נבנה הבסיס לאויב לשעבר. המטבח עמד בפני פירוק, אנשיו עמדו להיות מוצבים ליחידות אחרות, אני הגעתי לשם, על תקן של מסופח, להאיץ את ההתפוררות, להושיט עזרה, להיענש.

 

חיילת צחת עור, שופעת, מאופרת בעדינות, טלטלה לעברי שיער גולש : תמלא את כל הפרטים" ונעלמה עם התיק האישי שלי ועם טופס הסיפוח. מאחורי דלפק, מיוזע, מאובק וצמא, מילאתי בכתב יד מוקפד, ברווחים קצובים, את הפרטים האישיים. כשסיימתי, קראתי בקול רם והחיילת - ראש מפתיע מאחורי קיר - אמרה בשפה משורבבת "לא צריך לצעוק" וגרפה אליה את הטופס. היא שירקקה : "בואו תראו איזה כתב יד !" - אל אחרים בלתי נראים. אליי אמרה : "לך לאפסנאות ואחרי זה למטבח. השליש יקרא לך ובערב יש סרט באולם התרבות."

התחלתי לגרור את התרמיל : "שמע, פה אנחנו לא חובשים כומתות" - היא החניקה גיחוך.

במטבח אמר לי המפקד : "תוריד את הכומתה. מה אתה יודע לעשות ?" - הוא נופף בידו בחוסר סבלנות, לא ממתין לתשובה המגומגמת : "לא משנה. רס"ר קרן ייקח אותך אל רמי. תעשה כל מה שאומרים לך, שמעת ? תהיה בחור טוב ותקבל את כל הסיוע ממני. תלכלך והחבר'ה יגמרו עליך." - קרן, שנראה כמו פקיד מריר בלשכת תעסוקה, חוץ מהשעון הממוגן שלו, הנהן בפנים רציניות.

עדיין גורר את התרמיל, הציג אותי קרן בפני צעיר שחום, שרירי, ממוצע קומה ובעל פנים סלעיות : "רמי, זה ואקנין."

"ואקנין" - אמר רמי - "משלנו. אני מקווה שאתה לא מזמר ?"

"אתה מזמר ?" - התבדחתי. פניו של רמי התעננו והוא התקרב אליי. הבל הפה שלו היה מתוק וחריף בעת ובעונה אחת והעיניים שלו היו לבנות מהרגיל : "רק בגלל שאתה חדש תשמע, ישבתי בכלא צבאי כי הרגתי בנאדם על זה. בחיים אל תגיד את המילה הזו עליי, הבנת ? אנשים פה יחשבו שזה אמת. זה יכול להגמר ברע."

 

במשך שעות קרצפתי סיר מרק עצום ממדים. שוניות שומן ירוק דבקו בדפנות המתכת וסירבו להתקלף. הן אפפו ברכות את המרית שבה השתמשתי ואחר כך גם את היד שלי עד למרפק. מים רק הקשו את השומן לשרוול עכור.

 

קרן אמר לי : "עכשיו לך תנוח קצת, תתארגן בחדר."

 

הנחתי את צינור המים המזרזף לרגליו והזדקפתי : "אל תעשה בלגן" - הזהיר אותי קרן בנימה מפויסת - "החבר'ה לא אוהבים את זה. ותקפיד על הנקיון האישי."

"אני אבוא איתך" - אמר רמי ונעמד לצידי, שרירי ומשומן מהאוכל - "אחרת יעשו לך בעיות, אלברט וכולם" - אלברט היה טבח עם כרס, שגיהק ותקע נודים כל הזמן, מחייך חיוך רע מאחורי המחבתות התלויות הגדולות.

"הוא איתנו בחדר ?"

רמי חשף שיניים צחורות לכיוון הבהלה שבקולי :

"אל תדאג, ילד, אתה איתי" - וקרן הסב ראש במבוכה.

דידיתי אחרי רמי, התרמיל נחבט בעקביי ומעלה אבק אדום מאריחי המדרכה. טיפסנו בגרם מתכת אל חדר פינתי שדלת העץ הפשוטה שלו נצבעה באדום זועק.

"הגעת הביתה" - קבע רמי ופרץ את המחסום המאדים לרווחה. בפנים הבליחו אורות חמים, כתומים ואדומים, בין עננות עשן כחול שהיתמר משום מקום.

"אתה במיטה שמעליי" - קבע רמי ושלח מבט מזהיר בנקודה חשוכה במיוחד : "יש בעיות שם ?"

"אין בעיות" - נהמה - "רק שיתקלח. הם מסריחים, האשכנזים האלה, כמה שהם מתקלחים."

"אני מרוקאי" - אמרתי - "אני לא אשכנזי".

רמי פרץ בצחוק ספונטני וטפח על שכמי : "אכבר בדיחה."

"זו לא בדיחה" - התעקשתי - "אני מרוקאי".

"בוא הנה" - רטן קול שלישי ממיטה נמוכה - "לא יפה לצחוק על המרוקאים. מה אם היית כמוהם ?"

"רמי" - אמרתי, מניח מידי את התרמיל ושולף תעודת חוגר מכיס פנימי - "מה כתוב כאן, לא ואקנין ?"

רמי עיין בקמיטת גבות בתעודה, מטה אותה ואת כל פלג גופו העליון אל האור. אחר כך, בפליאה : "ואללה, ואקנין אבל למה באל"ף ?"

"לא יודע" - אמרתי - "אבא שלי כותב בלי"

"מרוקאי, באלוהים" - התרגש רמי - "ועוד לבן, עם משקפיים, מדבר אשכנזית ומשלנו."

"תן לישון !" - זעם אלברט - "ושיתקלח מה שלא יהיה, פה לא סירחוניאדה, לא מביאים את המטבח לחדר, תסביר לו."

ככה עברו ימים. קימה בשעות שלפני השחר, מים קרים, גילוח סמלי, צחצוח סמלי, מדים מרובבים, פריקת אספקה ממשאיות, או עבודות נקיון כללי מסביב לחדר האוכל. ארוחת בוקר : עריכה, הגשה, פינוי. ארוחת צהריים : נקיון, עריכה, הגשה, פינוי ושוב בארוחת הערב. ושינה. הרבה שינה כבדה, לא טרופה.

 

בארוחת צהריים, רמי במדים לבנים מעומלנים, ציפורן זרת מגודלת טובלת ברוטב של אחד הסלטים, אמר לי : "ראית את החבר שלך שהגיע ? שמתי אותו בחדר שלנו" והוא חייך אל אחד הקצינים שהתעלם ממנו.

"איזה חבר ?" - כרעתי על ברכיים לקרצף חלב שגלש והתמזג בקול תסיסה עם הכיריים הרותחים.

"דווקא קוסי" - מחקק רמי והעביר יד מאובזרת בזהב בשיערו השחור, ששפע עד לגבותיו - "רזה, שפם דק, קצת עיוור."

"שי" - אמרתי בתמיהה, ליבי ניבא לי רעות. שי לא השתייך לכאן.

"שי, שי" - אישר רמי בהתלהבות - "זה הנדון. שמתי אותו במיטה מעל אלברט."

"אלוהים" - הפטרתי.

רמי התמוגג : "כן, אלוהים" - הסכים בשקיקה - "נראה איך יסתדר עם הדוברמן הזה."

"רמי" - התחננתי - "הוא לא יסתדר. הוא אפילו לא מרוקאי "

רמי אחז בצלעותיו ועשה חיקוי של התפקעות : "אתה בטוח שהוא לא " - הוא לא הצליח להשלים את המשפט. בעיניים דומעות חצה את המטבח אל אלברט שעמד בכתפיים שחוחות וקצב ירקות לסלט.

"אלברט" - צרח רמי בלבביות - "הבאתי לך חברה. ראיתי שאתה בודד, אחי דווקא בא לי על החדש, משהו שופרא"

"מה אתה מתעווז עליי ? מה אתה מזיין בשכל ?" - אלברט לא נפנה אל רמי, אבל תנועות החיתוך הואטו ואחר כך התחדשו בזעם.

"המיטה שמעליך פנויה ?" - היתמם רמי.

"פנויה ותישאר פנויה" - עורפו של אלברט סמק וסמר - "אף רגל מסריחה לא תדרוך לי על הכרית בדרך למעלה ואני לא אדחוף את הפרצוף שלי לתחת של אף חרא שיורד לשירותים בבוקר כשאני מתעורר."

"דווקא יש תחת ויש תחת" - עלץ רמי - "משהו דליקטס מיוחד שוכב מעליך מהבוקר "

אלברט פנה אליו וקופיץ ארוך, נוטף דם עגבניות בידיו : "אתה אומר שאני אוכל תחת או אוכל בתחת, מה מהם, רמי ?"

אפילו רמי הבין שהפריז : "שכח מזה, אלברט, צוחקים."

"אל תצחק איתי" - אלברט עדיין לא נרגע - "אני לא חבר שלך. באזרחות אני לא רואה אותך. תצחק עם החברים האשכנזים שלך."

אבל המשבר חלף וחומה של קולות חצתה אותו : המאוורר שהתנשם בכבדות מעל תנור האפייה, הקצינים המבקשים תוספות, התורנים המתחננים אל רמי. פשטתי את הסינר המנומר באיטריות וברוטב בשר ומיהרתי בשביל שחיבר בין המטבח למגורים שלנו. בפתח החדר הקיצוני שבקומה העליונה עמד שי, חצי גוף עליון בעירום שלדי בוהק, עיניו קצרות רואי וחסרות אונים.

שי פחד.

"שי" - קראתי והוא ייבב כמו כלבלב תועה - "שמואל ! אתה פה ! אמרו לי שאתה פה ! באיזה חדר אתה ?"

"איתך, איתך" - עניתי בקוצר רוח - "מהר, תעיף את כל הדברים שלך מהמיטה ומהארונות ומכל מקום שבו שמת אותם."

"השתגעת ?" - יידלל שי בקול פגוע - "הרגע סיימתי לסדר אותם."

"שי, תקשיב" - ניסיתי להחדיר לקולי נימה של דחיפות גדולה - "יש לך משאלת מוות ? אתה רוצה למות ? אני אומר לך להעיף את כל הדברים מהמיטה ומהארון

ע כ ש י ו !"

"ואני עונה לך ובפעם השנייה אם לא שמת לב, שאני לא עושה דברים בלי להבין למה אני עושה אותם ! תן לי סיבה טובה אחת."

"אלברט" - צרחתי עליו, מתוסכל, עייף, מטונף, מיוזע - "זו הסיבה הכי טובה שתקבל ועכשיו, עשה מה שאני אומר לך, אני חבר שלך, לעזאזל !"

"מי זה אלברט בכלל ?" - צווארו של שי התגייד ומקרוב התאיידו זגוגיות משקפיו - "מי זה האלברט הזה שאני צריך להתחשב בו, הרמטכ"ל ?"

 

"אלברט זה אני" - הקול הגס הקפיא אותי ורמי צעק מזווית אחרת של אותה המרפסת : "ואקנין, אל תתערב ! זה בין אלברט והחבר שלך !"

"שי" - צעקתי בחזרה - "קוראים לו שי".

 

עדיין מאחוריי, עדיין ברגיעה מזוייפת, מתנפצת מבפנים, קולו של אלברט : "שי בנאדם לא מחונך. לא צורה לדבר ככה על גבר שאתה לא מכיר ושאין לך ענינים איתו."

"הוא לא מכיר אותך" - ניסיתי, בלי לסובב את הגב, מביט בעיניו של שי שהתרחבו עד שמילאו את כל פניו הצרים - "הוא לא יכול להעליב מישהו שהוא לא מכיר" - אבל ידעתי שההיגיון הזה אבוד ומבוזבז.

"רק בגללך, יא רמי, מהכבוד שלי אליך, אני לא מחנך גם את הואקנין שלך. יאללה עוף מהמאוורר, יא חתיכת קקה" - שניות עברו עד שהבנתי שהוא מדבר אליי וזזתי הצידה, מותיר מסלול פנוי ללבה שגעשה עכשיו בין אלברט לבין שי.

"שמואל ?" - לחש שי, בהיסוס.

"יש לך פה מלוכלך" - קבע אלברט בקול חדגוני, מתנער מהחירגון המדומה שלו רק כדי לטאטא הצידה עלה בעקב רגלו - "יש לך פה מסריח. ואקנין, מה עושים במטבח כשמשהו מסריח ?"

"עזוב אותו!" - צלף בו רמי, שישב ברגליים פשוקות על פח זיתים הפוך במסדרון - "זה בינך לבין הקוסי".

אלברט השים עצמו כמתעלם ממנו :

"ואקנין לא מדבר, כספת, אובייקטיבי, יענו. אז אני אגיד לך : אצלנו, במטבח, כשמשהו לא מריח טוב, אנחנו מקרצפים ורוחצים ומדיחים אותו בכל מיני חומרים חזקים, בחומצות וכאלה דברים."

שי עמד מפוסל במסגרת הדלת, לבן מהרגיל, רק פיו רטט אבל לא פלט הגה. משקפיו נטפו אגלים אל חזהו השקערורי.

"טוב, זהו" - אמר אלברט במיאוס - "לך, שכב על המיטה שלך. אני תיכף אבוא לנקות לך את הפה."

"אני אשטוף אותו בעצמי, במים, בסבון " - לחש שי

אלברט לטש בו עיניים אדומות של שור בזירה :

"אני רואה שהאשכנזים לא חכמים כמו שאומרים עליהם ! סבון זה לא התחלה של מספיק חזק לאנשים כמוכם. הלכלוך שלכם בא מהטבע, צריך משהו מהטבע כדי להוריד אותו, משהו גזעי, חזק. לך, שכב על המיטה, אמרתי לך."

שי שמט כתפיים בייאוש ונכנס אל החדר.

 

"הוא בטח דורך ברגליים הארוכות שלו על הכרית שלך" - הטעים רמי ואלברט נחר בבוז : "ממילא נצטרך לתת הכל למכבסה אחרי המבצע ניקוי פה" - ורמי צחק בהסכמה.

"מה אתם עומדים לעשות לו ?"

"בוא תראה" - אמר אלברט - "בוא תראה איך אנחנו מגיירים אשכנזים כמו החבר שלך" ובמילים האלה נבלע בפתח החשוך בצעדים חתוליים. רמי מיהר אחריו בלהיטות.

 

"תחזיק אותו שלא יברח, הבן זנונים" - צווח אלברט. שמעתי חריקות חלודות של המיטה, את רמי מקלל בחרישיות, את הצחוק הצרוד שלו ואחר כך דממה. שי לא השמיע קול.

 

אלברט יצא מהחדר בעיניים מצועפות, ידו תחובה בחגורת מכנסיו. הוא התעלם ממני, הלך לאורך המסדרון וירד במדרגות.

אחריו יצא רמי, הניח יד על שכמי ואמר :

"לך תעזור לחבר שלך. הוא נרטב קצת." ובפנים נעווים התרחק, מלח על אונייה שמטלטלת בגלי צחוק.

 

"שי ?" - קראתי מהפתח ושוב פעם וכשלא ענה לי, הסטתי את המתג. אור אדום בקע מבעד לצלופנים של אלברט.

שי שכב בארגמן על המיטה העליונה, בין מצעים מוכתמים בשחור וזרועו הטלטלה אל המיטה התחתונה. שיערו היה מדובלל מרטיבות. עיניו היו פקוחות לרווחה אל נקודה סתמים בתקרה.

 

ריח של שתן מתוק-חריף עמד בחדר.