הסבל של להיות קפקא

I. העיר

מרחוק בנין שנותץ ברעידת אדמה : קירות שנגמרים באמצע, גג מפולח בכידונים של ברזל בנייה. דירות עירומות, אין קיר שמפריד בינן לבין הרחוב. רואה סולם מתפורר שמישהו הציב בבהלה, ברגע המדוייק, בנסיון להמלט. רואה יונים שנכנסות ויוצאות בחלל שמפהק מתחת למשטח בטון גדול, תלוי על בלימה. בחזית הבניין הזה שעון אבן גדול, המחוגים שלו קפואים. רעידת האדמה הנציחה את התנועה שלו. הוא סמל, הוא הזמן עצמו. חמש ושש עשרה דקות. אנשים קמו להתכונן לצאת לעבודה.

היא רואה אותי מתבונן בשעון ומסתירה אותו ממני בקושי, בכף יד קטנה.

בעיר בלי עבר, שכסף בנה אותה, אחידה, בלי ריח. בנייני דירות גבוהים בחום-אדמדם מתפורר, בקתות עץ שחור, רחובות מנופצים. ילדים צוענים עוברים בהם, מושיטים יד מגואלת בטיט של הנהר ובעשן של המכוניות. הם משכיבים על המרצפות השחוקות של הגשר הטורקי את התינוקות שלהם, חבילות סמרטוטיות שותקות בין ענני זבובים.

אנשים הולכים בעיר הזו בתנועות מתות. נדרש להם זמן להרים רגל אחת ולהוריד אחרת. העיניים שלהם חיוורות, שקועות, השיער קשי. כולם לבושים במכנסי ג'ינס גזורים, או מוטלאים ובחולצות שהשמש וכביסות תכופות הדהו. עגלות מעץ וגלגלי חישוקים, דוכנים מאולתרים מפחיות גדולות של ריבה. קולות חלושים : "סיגריות, פרחים לאהובה, עיתון יומי".

כאן, במקום הזה, עניתי לטלפון בדירה שלי.

אני רגיל לשמוע את השפה המתנגנת השבורה שלהם. הכלאה בין איטלקית להונגרית. דקדוק מתפתל, תחביר שמסתיר יותר משהוא מגלה, שפה של מחתרת, אבל לא של קשירת קשר. בשפה הזו אמרתי "שלום" ומהעבר השני ענו לי בשפה שלי.

לא זיהיתי את הקול, אבל אני אף פעם לא מזהה קולות.

"אני יודע מי אתה ואני יודע איפה אתה נמצא"

זה לא הרשים אותי במיוחד. אני מופיע בטלוויזיה, יש לי אתרים באינטרנט, אני כותב בעיתון יומי גדול.

"תשמע" – הוא אומר (קול זכרי, ליחתי, כמו של מעשן כבד) – "תשמע (אני שומע). בעיר (הוא נוקב בשם), התגלה כתב יד של קפקא." – לא הגבתי, אז הוא הסביר לי – "פרנץ קפקא, הסופרץ הוא כתב ספר, כשהיה בן עשרים, העיר והילד, או משהו כזה …"

"הילד והעיר" – אמרתי מוכנית – "הוא היה אז בן עשרים. כתב היד אבד".

"לא אבד" – תיקן אותי, היתה עליזות בקול שלו – "נמצא. זה מה שאני אומר לך. נמצא." – הוא מתנשם, נשמע כמו אחד שמחקה התרגשות – "עכשיו, תרשום".

היא מפרשת כל תנועה שלי באדיקות ומושיטה לי עט ודף. מתחת להתחלה של רשימת מכולת, כתבתי את שם העיר וכתובת של מלון ("חמישה כוכבים, אני מבטיח"). אין לי תחושה שקיבלתי הוראות, יותר כאילו אנחנו שני קושרי קשר. לא ברור לי כנגד מי ולאיזו מטרה. גם לא ניתנה לי הזדמנות לברר עם מי כי הוא ניתק ובאפרכסת נותר רק צליל שקרטע ונאלם.

עמדתי ליד השידה החומה ובהיתי במראה ובהיתי בי בוהה בי והשפופרת המתה היתה ביד שלי עד שהיא חילצה אותה בעדינות והניחה אותה בעריסתה. היא התנהגה כאילו משהו מאוד לא בסדר, גזר דין שניתן שלא בידיעתי וזה הפחיד אותי יותר מאשר השיחה שהסתיימה. חיבקתי אותה אליי.

"אני חייב לנסוע" – אמרתי לה והיא הנהנה בידענות ורק אמרה : "אני אארוז".

II. היעד

הפקיד בביקורת הדרכונים רשם משהו בקדחתנות מאחורי טופס הכניסה הממולא בכתב היד שלי. הוא לא הרים את עיניו. הלשון שלו, לחה ובשרנית, שימנה שפתיים דקות. בניגוד מפתיע, הפה שלו נראה כמו קו משורטט. מדי פעם דפדף בדרכון, עובר בו באקראי מהסוף להתחלה ולהיפך. סימן עיגולים סביב לכמה מילים, וי ארכנית. רק אז נעץ בי עיני תכלת דלוחות ולא הרפה מפניי שעה ארוכה. אני התמקדתי בעט שלו, יצור חי, מעלה ומטה ולצדדים, בקידה כלפיי ושוב בהתרסה מושמת לנייר, מתיזה בו דיו בכתמים גדולים.

"מטרת הביקור", קול אדיש. "כתב יד אבוד של קפקא" הוא גיחך : "זו כבר אופנה" ולחבר שלו : "עוד אחד", כמעט האצבע שלו מסובבת בורג שחסר לי ברקה שלו.

חשבתי (בחרדה) : "מה הוא מתכוון, מה כבר אופנה ומי היה פה לפניי" כשהוא הטיח בי את הדרכון ובו ויזה גדולת מידות. הוא התרומם מעט ממקומו וקירב את הפנים שלו אל השמשה. הבנתי שאני מתעכב כאן שלא לצורך ושבכך אני מעורר עוינות יותר מאשר רחמים. יש אנשים שחולשה מעוררת בהם תוקפנות.

בכל זאת, הנושא הצדיק נטילת סיכון אישי מסוים. השאלה אם יש כתב יד אבוד ואם יש אחרים שמחפשים אותו לא היתה טריוויאלית. גם לא יכולתי להניח, מבלי לחוש אי נוחות מתגברת, שהערותיו של הבפקיד היו מקריות, מבחינת תוכנן, או מבחינת הזדון האדיש שהשתמע מהן. התוצאות שעשויות היו לנבוע מהתעקשותי לקבל תשובות על כמה שאלות ודאי שיהיו חמורות פחות מהדרן של תשובות אלה. דרשתי, איפא, לראות את הקצין הממונה.

שני פקידי הדרכונים – ופקידי הדרכונים בכל שורת הדלפקים – חדלו מעבודתם והביטו בי בחרדה בלתי מוסווית. יכול להיות שהחרדה הזו היתה נגזרת ישירה של מעשיי (שכבר היה ברור לי, היו מאוד לא מקובלים) או מעצם הפרתם של סדרים בלתי כתובים (או כתובים, לא יכולתי לדעת). הפקיד שעלעל בדרכון שלי משך בכתפיו, פסע אל מחוץ לתא שלו, הפנה אליי גב שמן ועורף פרי והחווה לי באצבע מורה ללכת אחריו.

דילגנו מעל מסוע מזוודות – הוא בכבדות ואני בקלילות מיותרת (לא היה נבון לעורר את קנאתו). בסמוך לדלת פעורה של שירותים ציבוריים, הוביל מסדרון קצרצר, נתון לתאורה עמומה, מצע בדלי סיגריות, אל גרם מדרגות. חבורת נוסעים התפלגה והניחה לנו לעבור בתוכה. יכולתי לשער בקלות מה חשבו. אנשים מהוגנים אינם מובלים בשעת בוקר מוקדמת על ידי לובש מדים אל מסדרון מאחורי שירותי הגברים. ההמשך הטבעי יהיה צריחות של מעונה או לפחות מאסר ספקטקולארי.

אני לא מכחיש שנהניתי להיות במרכזה של תשומת לב כזו, מבועתת ומכבדת, בעת ובעונה אחת. במעלה המדרגות הועם האור יותר ויותר עד שבסופן כבר שררה חשיכה מושלמת ואני נאלצתי לאחוז בזרועו של הפקיד, מגשש וכושל בכל צעד שני. איבדתי את מנין הפניות ימינה ושמאלה אל מסדרון מפולש. הפקיד גנח ועמד לנשום בכבדות. הוא מישש בכיסי חליפתו עד שמצא באחד מהם מפתח ישן למראה ובו פתח את הדלת הראשונה.

הוא נעמד לצד הדלת והמתין שאכנס. בחדר היו שני שולחנות עץ ערוכים בצורת האות T וכסאות מרופדים בבד אפור, קרוע בקצוות וחושף מילוי ספוגי מאובק. על השולחן עמדה מנורה שכופפה לעבר מי שישב בפעם האחרונה בכסא המנהלים.

הפקיד טרק את הדלת מאחוריי, נעל אותה וצעדיו התרחקו במסדרון. להד הנקלש הזה האזנתי בלי החרדה שהתחייבה ממצבי. להיפך, מיהרתי להתרווח על כסא המנהלים ולשחק בעט שמצאתי על השולחן. בעודי ממתין אפילו ניקיתי את זגוגית החלון מקורי עכביש חלביים ורוקנתי מאפרה אל פח שעמד לצד השולחן. את כל הפעולות האלה השלמתי בטרם נכנס לחדר הפקיד שהוביל אותי לכאן, לבוש בחליפה אזרחית שהיתה צרה עליו בכמה מידות.

III. חקירה

הוא התיישב בטבעיות בכסא המנהלים שמיהרתי לפנות והעווה את פניו לתחושת חום הגוף שלי. לא היה משהו יוצא דופן בכך שישב על הכסא, בחדר הזה. ציפיתי לכך שיחזור לכאן, אם כי החליפה האזרחית הפתיעה אותי במקצת ולדעתי היתה לחלוטין לא הכרחית, אקט ילדותי של התחפשות.

"אחד מהכפופים למרותי דיווח לי שביקשת לראות אותי" – אמר.

החלטתי לשחק את המשחק שלו. למרות שעת הבוקר, החדר שרה באפילה. שאלתי בנימוס אם אוכל להדליק אור.

"זה לא יהיה הכרחי" – אמר – "השיחה שלנו לא תהיה ארוכה עד כדי כך. אני גם לא בטוח בקשר למונח שיחה".

"אותו פקיד רמז שייתכן שאינני היחיד … הרשה לי לנסח מחדש : שהוא בטוח שאינני היחיד שמחפש אחרי כתב יד אבוד של קפקא בעיר הזו".

"ובכן ?" – ראיתי שאני מאבד את סבלנותו וזה לא הטריד אותי. הוא היה פקיד בעל תפקיד לבצע, בסבלנות, או בחוסר סבלנות. יותר הייתי מודאג מכך שאיבד עניין במה שהיה לי לומר לו. הסימפטיה שלו היתה תנאי הכרחי. כל השליחות שלי היתה תלויה באהדה שלו, ברצון ובנכונות שלו לסייע, אפשר לומר בהתגייסות שלו למטרה שלי. לרגע שקלתי לשחד אותו אבל זה חייב נסיבות הרבה יותר אינטימיות.

קירבתי אליו את פניי והוא נרתע מעט : "אני חייב לדעת" – לחשתי – " זו יותר מסתם שאלה של סקרנות."

הוא נותר אדיש.

"אתה יודע משהו על כתב יד אבוד של קפקא ?" והוא : "כל אחד יודע משהו על משהו" – אבל אפילו הוא הרגיש עד כמה התשובה הזו בלתי מספקת. הפוגה ואז :

"מדברים. ככלות הכל, זו העיר שבה חי".

לחצתי : "אחת מהן. מדברים על כתב יד אבוד שלו שהתגלה ?"

"מדברים על הרבה דברים, אדוני" – בטון רשמי – "אנחנו עובדי מדינה. יש לנו מחוייבות אתית העולה על זו שיש לרופאים, לעורכי דין, לפסיכולוגים ובוודאי לעיתונאים. לא רק שאסור לנו לחשוף את המקורות שלנו – ששייכים, כמונו, למדינה – אסור לנו לאשר ולהכחיש שיש לנו מקורות. אין צורך לומר" – קולו התרומם בתדהמה – "שאיני יכול לפרט לבקשתך – גם אם תנוסח היטב – מה המידע שמסרו לנו מקורות כאלה, אם הם קיימים."

הרמתי שתי כפות ידיים במחווה של התנצלות נכנעת :

"אני מבין, בהחלט מבין, אדוני. אבל, במלוא הכבוד, הרשה לי לנסות ולשכנע אותך בקיומו של הבדל קטן. אני מבקש פרשנות ולא, חלילה, מידע או אפילו פרשנות של מידע שהגיע לידיך ממקורות שלצורך השיחה עשויים להיות קיימים או פוטנציאליים. חלילה לי, חלילה, חלילה !" – התרגשותי ניכרה בעליל. קמתי ופסעתי מקצה החדר, מן הדלת, ועד קצהו, שולחנו של הפקיד :

"אני מבקש פרשנות של משהו שנאמר באופן כמעט רשמי, או, למצער, על ידי גורם רשמי, כמוך, למשל."

הפקיד ישב בעיניים עצומות, כריות אצבעות שתי ידיו נוגעות זו בזו. לבסוף התנער ואמר :

"נבצר ממני לתת לך פרשנות למידע שהגיע לאוזניך מפקיד שלנו באורח לא לגמרי רשמי. יהיה בכך משום עידוד למנהגים פסולים ביותר ואתה הן לא תצפה לכך ממני. שלא לומר שגם אם אציע לך פרשנות – אחת או יותר – למה שאתה טוען ששמעת, יהיה עליה להסתמך על מה שנאמר, אם נאמר והן בנקודה הזו בדיוק אנחנו שרויים במחלוקת עמוקה."

"אתה חולק על כך ששמעתי מה שאני אומר ששמעתי ?"

"כלל וכלל לא!" – הריע הפקיד – "אני חולק על כך שנאמר משהו בכלל. או, אם לשמור על נייטרליות מסוימת, אני משוכנע שאם יישאל, יכחיש הפקיד האמור, כפי שיעשה כל פקיד, שאמר משהו."

הוא גחן אליי כממתיק סוד :

"כולנו בני אדם, אדוני. אתה דורש מאחד, פקיד של המדינה הזו, להיות מלאך. באופן אישי, אני מוצא שזו דרישה מרושעת ביותר, אם כי אני מכיר בכך שבמקום שממנו אתה בא היא עשוייה להיחשב לסבירה, אפילו לשגרתית משהו. אין בליבי עליך".

"אתה מסרב לענות לי" – כבר העטיתי עליי את המעיל שלי וגחנתי לקחת את המזוודה.

"אני לא רוצה שתצא מכאן בתחושה שאנחנו לא גמישים או לא מכניסי אורחים. המדינה הזו שואבת את חיותה מתיירים כמוך ואינה מעודדת נימוסים גרועים. אומר לך רק זאת : שמור על עצמך".

במילים האלה קם המארח שלי ממקומו, חלף על פניי (ריח זיעה מהולה בסבון זול) ופתח את הדלת לרווחה.

"אם תתמיד לפנות בכל הפניות במסדרון ימינה, תגיע אל מסוע המזוודות. המטען שלך כבר שם : מזוודה כחולה גדולה עם מנעול כספת."

I. מונית

מה שסינוור אותי היה הניגוד בין אפילת החדר לאור המעונן בחוץ. עמדתי בזנבו של תור ארוך. לפניי עמדו אנשים במעילי גשם, מטלטלים במרץ מטריות פתוחות למחצה ומהדקים צעיפי צמר לצוואריהם. נשען על המזוודה שלי המתנתי למונית כשניגש אליי גבר גבוה, כתום שיער : "הסעה העירה במכונית לוקסוס".

הוא היה לבוש בהידור שקט וטוב טעם ולכן שקלתי את הצעתו., החוויתי לעבר התור, אבל הוא פטר אותם בבוז : "אלה מקומיים" – אמר – "לא מהמערב. הם מסוגלים להמתין ככה שעות בגשם, בלי לפלוט הגה, בלי להתקומם. המעשה הכי נועז שלהם יהיה לפתוח מטרייה. אנחנו, אדוני" – הוא כלל אותי ואת עצמו בתנועה מעגלית – "אנחנו שייכים לתרבות אחרת, לעולם אחר. כדאי לך לבוא איתי ולא להמר על סיכוייך בתור הזה."

בקול שלו שמעתי משהו נוסף מלבד הפצרה פשוטה לנסוע במונית שלו. גררתי אחריי את המזוודה, אבל הוא לא הניח לי, חילץ אותה מידיי כמעט בכוח והניף אותה אל תא המטען של מכונית מרצדס שחורה. לוחיות הרישוי שלה היו זרות.

"אתה לא נהג מונית" – אמרתי וכמעט מייד התחרטתי על המשפט הזה.

"לא, אדוני" – ענה בשקט והחזיק את הדלת למושבים האחוריים פתוחה עבורי, גם סגר אותה אחריי. הוא התיישב במושב הנהג ועטה זוג כסיות בד לבנות. מבלי להביט בי, יישר את מראת הנהג ופתח בתמרונים להיחלץ מים המכוניות שהקיף אותנו. אחר כך החליק אל כביש רב מסלולים, חוסך בתנועות ומנווט את הרכב הכבד.

"אם אינך נהג מונית, אז מה אתה ?" – הזדקפתי במושבי ובחנתי את בבואתי בזגוגית חלון המכונית.

"אני נהג, אדוני" – בנחת – "אבל לא נהג מונית. יש הרבה סוגי נהגים, אתה ודאי מודע לכך ?" – הוא בחן אותי בסקרנות במראה.

"אנסח את שאלתי אחרת" – יותר מדי התחכמויות מילוליות לבוקר אחד, התחלתי להרגיש קצר רוח – "איזה סוג נהג אתה ? אשתמש בכל הגדרה שתבחר ובלבד שתאמר דברי טעם"

הוא צחק צחוק מלא.

"אני נהג בכיר" – אמר – "לא סטנדרדי, קצת משכיל מהמקובל, לבוש היטב וכן הלאה".

הוא נראה מאוכזב כשלא ביקשתי להמשיך בשיחה ואת שאר הדרך עברנו בשתיקה שהלכה והחמיצה. מעט לפני המלון הפנה אליי את ראשו בחצי תפנית : "ביקשו ממני להזכיר לך את ההסכם, לומר לך שמבחינתם שום דבר לא השתנה". הוא לא הוסיף שום פרט, כאילו היה עליי להבין בעצמי את כתב החידה הזה.

"איזה הסכם ומי אלה שמסרו לך את ההודעה הזו ?"

הוא טלטל את ראשו והדגיש את התמקדותו הגופנית בדרך. בכניסה למלון נפרדנו ברשמיות קרה, שמחים להפרד. כששאלתי אותו כמה עליי לשלם לו, אמר : "באמת אין כל צורך בזה, אתה יודע. אם הפקידו בידיי את ההודעה שמסרתי לך, מובן לך שאינני מצפה לתשלום דמי הנסיעה. ההפרזה הזו מיותרת." – הוסיף בעלבון.

נכנס למכונית וטרק את הדלת. אחר כך, סובב במרץ את ידית שמשת המכונית וקרא מבעדה : "קיוויתי ממך ליותר מזה, אדוני".

שוער המלון הצטרף אליי והביט במכונית המתרחקת.

"נהגי מוניות" – היה לו קול זקן ומאשים ומפני שלא רציתי בשיחה, הנהנתי בסתמיות.

"אסון" – אנפף השוער – "בימינו כל אחד מקבל רשיון ומתחיל מייד להפקיע מחירים ולרמות את התיירים. הם הורסים את מטה לחמנו – הם ופקידי ביקורת הדרכונים" – הוא גיחך לעברי וקרץ. אחר כך נופף באגרוף קפוץ לעבר המכונית מתרחקת : "החוק אשם, בכל אשם החוק".

ואליי : "ידעת שכל נהג מונית מוסמך לקבוע את התעריפים שלו בעצמו ?"

נהג מונית שעמד לידו טפח על בטנו ואמר בשביעות רצון עצמית : "החוק הוא שאנחנו קובעים את החוק" וכולם פרצו בצחוק פרוע, השוער ונהגי המוניות ואפילו תיירים שהיו שם ולא הבינו מדוע הם צוחקים. לא היתה לי ברירה אלא להצטרף אליהם.

II. הודעה

עובד מלון מבוגר ושחוח גרר את המזוודה היחידה שלי והעמיס אותה, במאמץ ובגניחות, על עגלת מטען. כשסיים, השתחווה עמוקות, כמו אחרי הופעה. טמנתי שטר מקומט בידו, התעלמתי מהמחאות המעושות ("זה באמת הרבה מעבר למגיע לי, אדוני") וחציתי לובי של כורסאות עור בלויות, עד לדלפק קבלה מעור שרוט, משויף במאות ידיים. מאחורי הדלפק הזה ישב, משועמם בעליל, גבר שמן, לא מגולח, לבוש במדים ליצניים של מלון פאר לשעבר. הוא מולל מסנן של סיגריה בין שתי אצבעות צהובות והניח לטלפון לצלצל ארוכות.

המתנתי שהצלצול ייפסק וגם הוא המתין. בסוף אמרתי : "יש לי הזמנה לחדר ליחיד, לשבוע, במלון הזה."

הוא נראה כמי ששוקל אם לקום אבל בסוף נאנח, כאילו נזף בי, קם וניגש אל כרטסת שהיתה נתונה בקופסא שחורה בעלת מכסה.

"מה השם ?" – אמרתי לו והוא שלף כרטיס מצהיב, גדוש רישומים ומחיקות מהקופסא. אז הפנה אליי גב וחיפש מפתח בארון עץ גדול. הכתפיים שלו היו מלאות בקשקשים והמעיל כולו מדוהן. אני לא יודע למה אני שם לב לפרטים כאלה, הם עושים לי רע.

פקיד הקבלה דחף לעברי טופס והטיח בדלפק עט פלסטיק זולה. תחבתי את הטופס הממולא בין דפי הדרכון והושטתי אותו בחזרה. הוא שם מפתח על הדלפק וכשעיניו מתחמקות אמר : "חדר 301".

גחנתי כלפיו. יכולתי להריח את האלכוהול בפרצים הקטנים של נשימתו. יכולתי להריח את הזיעה שלו. היה בה פחד וזה הפתיע אותי מאוד. לא יכולתי לשאול אותו ממה הוא מפחד. במקום זה שאלתי מי הזמין עבורי את החדר.

הייתי מוכן לגסות, לא לאימה שעיוותה את הפנים שלו, מסיכה פצועת פה, עיניו חורגות מחוריהן. אחר כך נמלט, ממש בריצה, אל חדר אחורי וטרק דלת זכוכית.

עמדתי שם לבד, בלובי דמוי הקתדרלה, נברשת הטילה בי אור עמום וצלילי השאלה קפואים כנטיפים ביני לבין האיש המבועת.

המעמד הפך להיות מגוחך. סגרתי מאחוריי את הדלת המתקפלת של מעלית הכלוב המתכתית ולחצתי על כפתור הקומה. ברגע האחרון אחז מישהו בדלת ופער אותה בכוח לרווחה. המעלית נבלמה ונותרה תלויה מעט מעל רצפת הלובי. פנימה נכנס, מתנשם ומיוזע, המזוודה שלי אחוזה בשתי ידיים מוצלבות, השוער הזקן. הוא שב ולחץ על הכפתור ורק כשהיינו בין קומה לאחרת, אמר לי : "שמעתי מה ששאלת".

למדתי לא להיות מופתע. הושטתי לו קופסת סיגריות. זיפי הזקן שלו הלבינו באור הניאון והפה שלו רטט כשליקק סיגריה למלוא אורכה. המעלית נבלמה ברתיעה והוא נדחף אליי ונסוג לאחור, ממלמל התנצלות.

הוא יצא אחריי, גורר את המזוודה בקושי ומתנשם בכבדות. רציתי לעזור לו, אבל הוא הביט בי בעיניים קמות, פגוע ואני ויתרתי. היה לו מפתח אב ובאמצעותו פתח את הדלת והניח לי להכנס. ריח עשן עבש עלה מן השטיח ולמרות נקיונו של החדר דימיתי לראות בו עננת אבק.

השוער הושיט שוב יד ולרגע אחד התקוממתי, הרי כבר נתתי לו תשר פעמיים. אבל אז ראיתי את המעטפה הלבנה המוארכת. השוער, העיניים החכמות והזקנות שלו, היד המקומטת, קופסת הסיגריות שבלטה מכיס המקטורן.

לפתע סחרחר, התיישבתי על פאת המיטה. בידיים קרות ולחות פתחתי את המעטפה.

כשהרמתי את עיניי, הוא כבר לא היה שם והדלת היתה סגורה.

III. במיניסטריון

המיניסטריון היה בארמון ששופץ, במרכז העיר. הוא היה מוקף גן פרא ובו פכפכה מזרקה מוזנחת למראה, שבר אשה וזנב דג, או משהו אכול ירוקת כזה. במלון, בבוקר, פקידת קבלה חייכנית וצעירה שרטטה בנכונות מסלולים על מפה זעירה ששלפה ממגירת השולחן שלה.

"אנחנו כאן" – אמרה (צלב גדול) והמיניסטריון כאן (ריבוע שונה צלעות). כשראתה שאיני עוקב אחרי הסבריה אמרה רק : "בעצם כל הדרכים מובילות למיניסטריון. כשתצא מהמלון, פנה ימינה או שמאלה, זה באמת לא משנה. לך בכוונה להגיע למיניסטריון ואני משוכנעת שתגיע לשם."

אמרתי לה שאני חושב שההוראות האלה מוזרות מעט. היא נשכה את שפתיה והצביעה שוב על המפה : "תראה בעצמך" – אמרה – "כל הדרכים נגמרות במיניסטריון. אני לא יודעת למה זה ככה, זה לפני התקופה שלי. אני חושבת שזה משיקולי בטחון או משהו כזה. אם תתבלבל, פשוט עמוד והבט למעלה, בזווית של ארבעים וחמש מעלות. הבנין הלבן שתראה בראש גבעה, עם אכסדרת עמודים, זה המיניסטריון. אני מכירה כאלה שמסוגלים, ביום יפה, לראות את שני הזקיפים בשער" – היא הסמיקה.

אבל היה שם רק שומר סף אחד. הוא לבש מדים של שירותי הבטחון וחגר אקדח גדול באורח מופרז על מותניו. העיניים שלו התרוצצו מצד אל צד. הוא נעמד בפתח וחסם אותו כליל, אי אפשר היה לעקוף אותו. שביל קטן, בין ערוגות פרחים, טיפס אליו והסתיים במקום שבו עמד.

הושטתי לו את המעטפה הלבנה בלי אומר והוא נטל אותה בלי אומר ושלף מתוכה את העמוד הריק ברובו.

שעה ארוכה עיין במילים הספורות שעל הדף ואחר כך – עדיין באלם – החזיר לי אותו ואת המעטפה. כשהתמשכה השתיקה, אמרתי בחוסר נוחות :

"אני חושב שאני אמור לפגוש אותו, תוכל לבדוק, בבקשה ? (מסרתי לו את שמי)"

הוא סקר אותי מלמעלה ועד למטה ואמר רק : "זר" בנימת שאלה.

"זר" –אישרתי – "הגעתי הנה במיוחד. אתה יכול בפירוש לומר שהוזמנתי למרות שהכל התנהל בטלפון ומלבד הנייר הזה שבידיך, אין לי הוכחה".

"כן, זה לא הרבה" – אמר ונראה כחוכך בדעתו. פעם אחת אפילו הושיט יד, דרך חלון זעיר, אל טלפון שחור ומיושן שעמד בסוכת השמירה – אבל חזר בו.

"ראה" – אמר – "אני רוצה למנוע ממני ובוודאי ממך את המבוכה הלא מבוטלת הכרוכה בזיהוי בלתי נכון. בכנות, זו לא רק שאלה של אי נוחות. במידה ניכרת של סבירות ניתן לשער שמי שהזמין אותך התכוון לפגוש אותך ורק אותך. גם הענין שלך בלפגוש מישהו אחר מו&#