המצב העכשווי של היקום

המצב העכשווי של היקום

כמו תמיד, שחור, ריק משתרע, עצלות של נצנוצים. בוול סטריט ג'ורנל, עיתון של עסקים, בלי תצלומים, בלי צבע, אני קורא על ישראל. מישהו אומר שבחנות שלו - שבדרך כלל שקטה בפברואר - יש לחץ של קונים והוא מרוקן ארגזים של חומרי איטום, כל ארבע שניות ארגז, כל ארבע שניות, כל ארבע. מדענים מתווכחים אם בחלל יש חוטים, חוטי על, או מין קרומים שמתקפלים ונסגרים על עצמם (הקצוות שלהם נדבקים והם יוצרים צינוריות). אפשר לדמות (אני מדמה) את הקרומים האלה מגוננים בקיפולים העדינים, המיקרוסקופיים, שלהם על ממדים מכווצים. טריליוני טריליונים של חדרים אטומים בכל סנטימטר מעוקב משהו. המדענים אומרים שאין הבדל מהותי בין היקום כולו לקרום כזה (מן הבחינה המתמטית). אני רואה את התהייה במאמרים שלהם, את הרתיעה מהתעוזה, את הודאות של המלחמה החזקה.

אני נזכר בחדר האפל, האטום, שלנו, שלי ושלך, בפעם האחרונה. מרחוק אני נזכר, בבית מלון מלא כוכבים בלונדון, עיר לא אטומה. אני שוכב על הגב, עירום, רגל על רגל, נתמך בכרית. העיתון מוחזק בידיי בהיסח הדעת הנובע ממך, מהמחשבות עלייך, מהכאב של המחשבות עלייך ומהאטימות של הכאב הזה.

ארבעה ממדים - זה כל מה שאנחנו מסוגלים להבחין אבל, באמת, יש אחד-עשר והם מתרבים (היו רק עשרה לפני שבע שנים, ב1991-, בפברואר). שבעה מהם קטנים מאוד, ממברנות נעטפות סביבם, כורכות את עצמן בלולאות מחניקות, עד שהמימד נקבר ורק הלולאות נשארות, חוטים, חלקיקים, כוחות. נסחפים בריק, חללים מתנגשים ויוצרים חלקיקים חדשים. יש אנרגיות עצומות במפגשים האלו ובזכרונות של המפגשים האלו, על לוחות צילום רגישים. האנרגיות תלויות במרחקים שבין החלקיקים, בגודל העיגול שנסגר על עצמו. אנשים אחראים ובוגרים (כסופי שיער, אני משוכנע) קונים סרטי הדבקה, יריעות פלסטיק, פנסים להאיר את הדרך. אלא שהיקום מסיט אותם מהדרך הנכונה הזו, ממלחמת הקיום. הוא גורם להם לבנות אותו אטום, חסין להתקפה, להסתגר בו ולספור נצנוצים בעיניים משוגעות מגלקסיות. יש בהם חורי תולעים : נכנסים בהם במרחב-זמן אחד (עירק, את שאינך עוד איתי, עם מי את אוטמת חדר עכשיו) ויוצאים בהם במרחב-זמן אחר (ויכוחים רציניים על כוח הכבידה : מתי הוא מתחזק, מושך בעוצמה השמורה רק לכוחות אחרים).

לעצם הענין : אני מנסה לזכור את הרכות הלבנה שלך. העיניים שלך באות בי, רק הן, מתרחבות מאחורי העדשות של מסיכת הגז. את מצמידה יד אל פתח המסנן ונושמת ונושפת פנימה והחוצה. המסיכה רוטטת. ביקום כל רטט הוא חלקיק, אנרגיה של חלקיק. על החלונות של הבית שהיה שלנו, עוד ניכרים נתיבי הדבק, שבהם זחלו סרטי האטימה (לא הצלחנו לגרד אותם אפילו בסכין מיוחדת, חדה מאוד). אני משקיף מהחלונות האלה, אלפי קילומטרים משם, ברגע זה. המדענים אומרים שחלקיק יכול להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת, קרום מקופל על עצמו, נטול ממדים, מסתיר מימד פוצע בלב היריעה. אני התגרשתי ממך ומעצמי, מהיקום האטום והמוגן שלנו, גליתי אל מרחבים ריקים, שאנרגיה נוצרת בהם מעצמה. חדשות מישראל עושות לי רע, חדשות ממך עושות לי רע חדש-ישן : על מה לא יכולת להתגבר ? למה שבקתיני ?

מותר לכעוס עלייך, ממרחק, בשיקול דעת אנליטי, הבעד והנגד ערוכים בטורים סדורים, כמו גדוד. האשמת אותי שאני אטום, מוגן בחדרים שלי, משקיף ממסיכות, עדשות עיניים עכורות, מסנן הכל. (קמבודי נמוך וגרמי נוקש בדלת ושואל באנגלית מסורסת מתי אני יוצא ממנו).

הגלקסיות נסחפות זו מזו מכוחו של מפץ גדול. הן מאבדות צורה ומקבלות צורה. אני מאבד שפה ומקבל אותך. בקרוב לא אדע עברית וכשתדברו על החוויות שלכם, אשתוק בצד. צופה, בפיסיקה הקלאסית, נפרד מהמערכת שבה הוא צופה, מהתצפית, מהשפה שבה הוא מתאר את התצפית. לא כך בזמן האחרון - הפיסיקאים מכריחים אותנו להחליט. הם מציעים לנו שותפות מלאה, לא ריחוק מחושב. הביולוגיה והכימיה כופות עלינו להיעתר.

אולי את נשואה עם ילדים, אולי רק עם חבר, אולי פחות מזה (זיון ?). עם מי את הולכת לחנויות המלאות בפברואר, איך את מובילה הכל הביתה ואיזה חדר את אוטמת ומפני מי. ביקום יש רעש רקע תמידי, חלש (גם הוא שריד מהמפץ הראשוני). אנחנו מגבירים אותו ומאזינים לאירוע שהתחיל אותנו. קשה להיות בטוחים : היקום מתרחב, היקום מתכווץ, היקום פועם בגלים כבדים. איברים של משוואות מרחפים על פני הגלים האלה. שפה מסתורית, קשה לפענוח. היקום מלא בהרבה ממה שהוא נראה. הוא מסתווה בריק אבל, עמוק בפנים, חומר שחור מכווץ אותו, מקשה על הפעימה. עוד 100 מיליארד שנים ודי, גם הוא ימות.

אני מתרווח במושב האחורי של מונית בריטית כהה ואומר לנהג : "קח אותי ליוגוסלביה". הוא לא מחייך או ממצמץ. הוא שולף לוח פלסטי קטן מכיס החליפה שלו ואחרי עיון קצר, הוא אומר (יותר לעצמו מאשר לי) : "טרמינל שתיים".